ניצולי שואה

השואה מהווה אירוע טראומטי רב משמעות עבור ניצוליה – טראומה נחשבת למצב לחץ קיצוני מחוץ לטווח ההתנסות הרגילה, החושף בני אדם לאיום אינטנסיבי ואשר יכולה להחוות באופן מצטבר עקב חשיפה חוזרת או רציפה לגורמים מאיימים (שטייר, 2009). אלו עלולות בהמשך לפתח בקורבן סימפטומים פוסט טראומטיים אשר יתבטאו לרוב בהפגנת הימנעות מגירויים הקשורים באותה חוויה טראומטית. עם זאת בניגוד לחוויות פוסט טראומטיות אחרות, בכל הנוגע למאורעות השואה, מתמודדים הניצולים עם הדילמה בן הרצון לשכוח לבן הצוואה לזכור ולהיפגש עם הזיכרונות הכואבים והאנשים האהובים שאינם עוד.

עם ניצחונן של בעלות הברית, במאי 1945, מנתה שארית הפליטה כשני מליון יהודים (אסם, 2009). למרות רצונם לשכוח את העבר ולהתארגן מחדש על חייהם, שיבתם לארצות מוצאם, היתה כרוכה באכזבה מרה, היות ולמרביתם לא היה בית ומשפחה לשוב אליהם ואף שכניהם בעבר היו עוינים לעיתים עד סכנת מוות. יתרה מכך, שערי ההגירה היו ברובם נעולים, כולל שעריה של מדינת ישראל ובאין בררה, הועברו הניצולים להתגורר במחנות עקורים. מכאן, שלאחר ששרדו את השואה, נאלצו הניצולים, הפעם כאנשים חופשיים, לשוב ולחיות במחנות בתנאי חיים קשים, כשהם חשופים לאנטישמיות, מנותקים מהעולם, ניזונים ממזון דל ואחיד ומתגוררים בצפיפות קשה.

במחנות העקורים, התקיים המפגש הראשון של הניצולים עם יהודים שלא חוו את חוויית השואה, כאשר ראשונים היו חיילי הבריגדה היהודית, אשר העמידו את שארית הפלטה בראש מעייניהם. ייחודיותו של מפגש א- פוליטי זה, טמון בחוויה המשותפת של השפה (רוסית, פולנית, יידיש) ושילוב תחושות האמפטיה והגאווה בעצם המפגש עם יהודיים לבושי מדים.

בהמשך נפגשו הניצולים עם שליחים רשמיים מטעם הנהגת היישוב, אך מפגשים אלו נשאו אופי שונה, משום שאל מול תחושות הדאגה והאחריות המוסרית, העבירו השליחים דיווחים שאופיינו בכעס על הניצולים שלא היגרו לארץ טרם המלחמה ולא נלחמו בנאצים (שטייר, 2009). עם זאת, חשיבותה של עליית הניצולים מאירופה היתה בעלת חשיבות מכרעת להקמתה של מדינת ישראל, כך שבשנת העצמאות הראשונה התגוררו בארץ כ- 350,000 ניצולים שהיוו שליש מאוכלוסיית המדינה. כמו כן, שיעור דומה היה בן המגויסים והנופלים במלחמת העצמאות.