ניצולי שואה בזקנתם
הילדים הניצולים מגיעים כיום לזקנתם ועליהם להתמודד עם השפעתן ארוכות הטווח של הטראומה בשילוב אלמנטים התופסים מקום בכל הזדקנות נורמטיבית כגון: התמודדות עם סוף החיים ועריכת חשבון נפש, התמודדות עם חולי ונכות לצד אלמנות ומות אנשים קרובים ועוד. היות וגיל הזקנה טומן בחובו את היחלשותם של מנגנוני ההגנה, הגורמים להתגברות הקונפליקט שבן לזכור ולשכוח (דורסט ווייס, 1994),
ניתן לומר שניצולי שואה מתקשים יותר מאחרים להתמודד עם תהליך ההזדקנות לאור תחושות הגעגועים והזיכרונות השבים אליהם (שטייר, 2009).
השאלה האם השואה מובילה את ניצול בזקנתו להיות חסין יותר להתמודדות עם הזקנה או דווקא פגיע יותר נחקרה, אך לא העלתה תשובה חד משמעית- בעוד שניסיון המלחמה ומאורעותיה שיפרו עבור חלק גדול מהניצולים את יכולת התמודדות עם תהליך הזקנה (שטייר, 2009), נמצא כי הם סובלים יותר מילידי הארץ מהפרעות חרדה, דיכאון וצמצום קוגניטיבי ואינטלקטואלי (דסברג, 1993). זאת היות וגורמי הלחץ בזקנה עלולים לפתוח מחדש את הפצעים שנגרמו בעקבות הטראומה (כהנא ועמיתיו, 2007).
היעלמותם הפתאומית של ההורים ללא אזהרה מוקדמת, יצרה, לרוב, חרדת נטישה איומה ובקרב ילדים אשר נפלו קורבן לאיומים פיזיים ורגשיים, נפגעה תחושת האמון הבסיסי (דורסט, 2008). כתוצאה מכך, לרוב מתקשים הניצולים הזקנים ביצירת קשרים בינאישיים, אינם סומכים על אחרים והדבר מוביל לעיתים קרובות את הניצול הזקן לחיי בדידות. ואכן מעקב אחר קורבנות השואה מלמד כי הניצולים מתמודדים בזקנתם עם החרפת תחושות הדחק הפוסט טראומטי, המעצימים את הבידוד הפסיכולוגי והחברתי, בו הם שרויים (כהנא ועמיתיו, 2007). בנוסף, יש לתת את הדעת לקושי לבקש עזרה בעקבות ההידרדרות המצב הבריאותי , עקב ההתייחסות כלפי אסירים חולים וההימנעות מפניות לשירותי עזרה ולתמיכה חברתית. מהסקר שנערך בקרב אוכלוסיית הקרן עולה כי בהשוואה לכלל ניצולי השואה החיים בישראל, הקשישים המקבלים סיוע מהקרן לרווחה לנפגעי השואה חולים יותר ומוגבלים יותר בטיפול אישי ובתפקוד יומיומי – פועל יוצא של גילם המבוגר ושל עצם העובדה שהפונים לקרן כדי לקבל סיוע עושים זאת דווקא בגלל מוגבלותם (ברודסקי ועמיתיו, 2009). במספר תחומים עלו צרכים לא מסופקים, כגון צורך ביותר שעות מטפלת בבית, וכן עלו צרכים לא מסופקים בתחום החברתי. כך, למשל, אחוז גבוה (כ-40%) חשים בדידות לעתים קרובות והרוב דיווחו על תדירות נמוכה של יציאה לפעילויות תרבות ובילויים.
סגנון ההתמודדות הלקוי, מתקשר גם לתיאורי הניצולים את השואה כהווה ("זה יכול לקרות גם היום")- המאפיינת ניצולים התופסים את השואה כאיום עכשווי ומבטאים התכוננות לשואה נוספת (פלגי ושמוטקין, 2007). ניצולים אלו מפגינים פגיעות רבה יותר, מול קבוצת 'השואה כעבר', בה נתפסת הטראומה כשייכת לעבר ולכן האירועים הקשורים בה הינם כאלה שהסתיימו.
מגמה נוספת שניתן לראות בקרב הניצולים היא שעל אף הירידה במספר הניצולים, היקף צורכיהם יורד בשיעור איטי הרבה יותר בגלל הזדקנות אוכלוסייה זו שמביאה לעלייה בהיקף צורכי הניצולים (ברודסקי ועמיתיו, 2009). כך, למשל, לפי האומדנים בתקופה שבין סוף 2008 לסוף 2015 ירד מספר הניצולים ב-38% בעוד שהיקף הזכאים לגמלת חוק סיעוד ירד רק ב-17%. הנתונים מצביעים על כך שניצולי השואה החיים כיום בישראל סובלים בשכיחות גבוהה מבעיות הקשורות למערכת הקרדיו-ווסקולרית, מכאבים כרוניים בשלד ומבעיות שינה. שכיחותן של בעיות אלו עולה מאוד בקרב גילאי 80 ומעלה. עוד נמצא כי ניצולי שואה שעלו ממדינות ברית-המועצות לשעבר בגל העלייה של שנות ה-90 סובלים בשכיחות גבוהה יותר מבעיות בריאות ותפקוד לעומת ניצולי שואה שעלו לפני 1990.
האלמנות הינה אחד האבדנים הקשים והנפוצים בזקנה בכלל ובקרב ניצולי השואה בפרט, היות וקיומו של בן זוג נמצא כבעל תרומה ייחודית לניצולים שחוו את השואה בילדותם (קליין, 1987). לאור העובדה כי יחסי הזוגיות והנישואין היוו את אחד המקורות החשובים ליצירת סביבה משקמת עבור הניצולים, בעומדם מול הזקנה והקשיים הכרוכים בה, הם חווים שוב את האבדנים מתקופת השואה.
אספקט נוסף, מתייחס לפרופיל פניית הניצולים לעזרה נפשית- ניצולי שואה הזקנים, חשופים באופן שכיח להפרעות שינה, חרדה ודיכאון כרוני (שושן, 1987). כמו כן נמצא כי ילדים ניצולים מעל גיל 14 סובלים כיום מתסמיני דיכאון כרוני יותר מילדים שניצלו בגיל צעיר. ממצאים אלו נמצאו קשורים לרגשות האשם שחשים הניצולים ועשויים לתת את ביטוים באופן סומאטי.מאפיין נוסף את ילדי השואה, היא שבקשתם לעזרה נמצאה קשורה בשכיחות רבה לשימוש תרופות ובפניות חוזרות לשירותים רפואיים עקב תלונות גופניות. יתכן כי ממצאים אלו נובעים מתפיסת הטיפול התרופתי כזמין, זול וכבעל השפעות מהירות יותר על פני טיפול נפשי המקושר לעיסוק באירועים הכואבים בחשיפתם.
